<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימנים י"ב—כ"ד</h1>
<h2>דף פט.</h2>
מעשה היה בטולושא בר' נתנאל שהוציא קול על בתו בורזיש"א שהוא קבל קידושיה בעודה קטנה, לאחר ימים נשאת לזולת מי שאמ' האב שקבל ממנו קידושיה, ועמדו ב"ד שבאותו הדור ובררו הקול שהוציא האב וחזר בו האב מדבורו הראשון ונתן אמתלאה לדבריו הראשונים, והותרה בבית דינו של הרב מורינו ר' מרדכי וסייעתו, בראיות אמת מחזרת האב ואמתלאותיו, ומחלוף דברי העדים שהעידו דברי האב ומעידים בשנות הבת בזמן הוצאת הקול, והותרה לשני בהתר ב"ד, אחר ימים רבים נפלה קטטה בין חכם העיר טולוש"ה ר' יהודה ובין האיש משה, והושיב ב"ד על הדברי' דיני דחצצתא, ועל פיו יצאה השאלה ככה לחכמי ישראל ורבני צרפת, וזה תכנה, מעשה בר' נתנאל שהוציא קול על בתו בורז"ישא שהוא קבל קידושיה בעודה קטנה והחזיק הקול ימים רבים, לאחר זמן עלה בדעת אבי אמה לקדשה לאחר שלא לדעת אביה, וכאשר שמע האב הלך לפני הרב ר' נתן שהיה דר בטולושא בימים ההם והודיעו כי הוא קבל קידושי בתו מר' יצחק ב"ר יעקב, והרב ר' נתן השביעו שלא יוציא קול קידושי בתו אם לא באמת והשיב לו (ל)ר' נתנאל בכח השבועה כי הוא קבל קידושי בתו הנזכרת בעודה קטנה, וכשמוע ה"ר נתן דברי האב נכונים, אסרה מלהתקדש לאחר אם לא בגט מקדושי אביה ונדה כל מי שיבא לקדש ומי שיהיה עד מקדושין אחרים, לאחר זמן נתקדשה למי שעומדת תחתיו על פי הרב ר' מרדכי מורנו שהתירה להנשא לו בלא גט מן הראשון, שאומר כי האב חזר מדבורו ונשבע בפנינו ואמ' לא קדשתיה מעולם והקול שהוציא עשה מחמת איבה, כך טענת החכם המתיר בזה, יורנו רבי' אם יוכל האב לבטל דבורו הראשון ואם עומדת באיסור או בהיתר.
השיב הרב ר' פרץ על זה, שאם יצא הקול קודם הנשואים וגם נשבע אבי הנערה בפני הרב ר' נתן שקדשה לאחר קודם נשואי השני, אם כן הם הדברים אני הצעיר מסכים לדברי האוסרים ואעפ"י שאין עדים בקדושי האב, ומה שאמרו האחרים שאין אחר מעשה ב"ד כלום, לאו מילתא היא, אחרי שטעו, כאשר כתבתי, דלא דמי להא דאמרי' אם נתנה אמתלאה [כתובות כ"ב ע"א], דהתם היינו דוקא כשאמרה מעיקרא נתקדשתי בדברים בעלמא, אבל כאן שנשבע שקדשה לאחר, ועוד דיצא קול שנתקדשה לראשון קודם שני אינו מועיל אמתלאה לדבריו לחזור בו, על כן אני מסכים לדברי האוסרים. פרץ בן הרב ר' אליהו.
השיב הרב ר' שמריה מארץ אשכנז. יען כי דבר זה אודות הקדושין אשר בטולושא הוא אפשר ולא חיוב, לפי שיש פוצים כי העדים אומ' כך, ויש אומ' כך, ודבר שאין לו יסוד ושתיה, לאלו [נ"א. לא לי] נאוה דומיה, אמנם מה שכתב בעל העטור שאם נתן אמתלאה לדבריו נאמן כהאי דהאי אשה דפ' שני דכתובות [שם], לאו ראיה היא, דהתם אשה נאמנת ע"י אמתלאה כיון דהיא נהנית מן האיסור (הוי) [ודאי] לא תעשה איסור, אבל לאחרים אין נאמן לחזור מדבורו על ידי אמתלאה לאחר שנחקרה עדותו, וכן כיון שהאב אמר בעוד שהיא קטנה לא קדשתיה, אם היה מפרש לא קדשתיה פי' כי לא עמדה בקידושיה, כי האי דתמורה [עי' כריתות י"ב ע"א] אמ' לא נטמאתי ובאו עדים שנטמא נאמן מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי, והכא כיון שנשבע שלא נתקדשה על ידו כאלו פירש לא עמדה בקידושיה כי נתגרשה, אבל אם הוא אמ' לא קדשתיה מעולם ומפני שאר דברים אמרתי כי היא מקודשת, לא ידעתי לה היתר אך איסור גמור. שמריה בן הרב ר' מאיר.
עוד לרב הנזכר. מענין קידושי טולוש"א כתבתי כי האב אינו נאמן ע"י אמתלאה לאחר שאמ' בפני(נו) ב"ד קדשתיה, ויש לחלק בין זה לאשה, אמנם נאמן לומר מבודה אני, כמו העדים קודם שנגמר דין על פיהם דיכולין לומ' מבודין אנחנו, אבל אם נשבע ואמ' [קדשתיה] בקטנותה אפי' [אמר] לאחר זמן לא קדשתיה נאמן, דכיון שנשבע אנן סהדיה דלא קדשתיה דקאמ' פירושה לא עמדה בקידושיה, כהאי דתמורה פי' לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי, ולכן אין ראוי לאסרה אם לא על פי נבונים חכמים היודעים להשיב מאי זה טעם דנוה, ואם אין כל אלו הענינים קיימין אז אין [בנ"א, ליתא לתיבות אז אין] אני מוצא לה היתר. שמריה ב"ר מאיר.
השיב ר' יעקב פרופיי עם הסכמת חכמי ההר. הנה אמת כי התורה האמינה האב לאסור בתו מאמרה [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה, ואחר שהתורה האמינתו הרי הוא כשני עדים כשרים, ואחר שהוא בא לב"ד והעיד בשכבר קבל קידושין ממנה, איך יוכל להיות חוזר ומגיד, דאם אמ' קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה ועדין היא קטנה, נאמן משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שזה בשטוען הגירושין ואינו מכחיש הקידושין, אך אם יאמר קדשתיה ולא קדשתיה, והן ולאו לא יצדקו בנושא אחד ובעת אחת, ואם נאמ' שהוא נאמן בנתינת אמתלאה לאשה [הזכירו אמתלאה אבל] לא הזכירו לאיש, כי יש חלוק בין איש לאשה, הלא תראה [שהאשה] שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ואם האיש שקדש את בתו יאמר לחתנו גרשת בתי הוא טוען בעבור בתו והוא כמו עדות, ולא תוכל אמתלאה לסתור אותו, והאשה שאמרה להם מקודשת אני היא טוענת בעצמה ואינו עדות, אך דשויא נפשה חתיכה דאיסורא, והיא טענה קלישתא, ולכן אמתלאה תסתור אותה, ובפי' אמרו [קידושין ס"ג ע"ב] לדידיה הימניה רחמנא לדידה לא המניה, ועוד בענין אמתלאה לסתור קול הקידושי', ליתא לדרבא דאמ' אמתלא היא, כדמוכח בההוא מעשה [גיטין פ"ט ע"א] דההיא דנפק עלה קלא דאקדשה לההוא בר בי רב כו', ואיך תסתור אמתלאה קול מוחזק זה כמה שנים, והחכם המתיר הפריז על מדותיו, בשכבר אמרו [חולין מ"ד ע"ב] חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר. זהו תורף דבריו. יעקב מההר.
השיב החכם ר' דוד בעל המכתם. אחר שהדבר ידוע שהאב נאמן לאסור בתו מן התורה, וזה האב החזיק בדבור זה והעמידה בחזקת מקודשת זמן רב, והיה מגלה ומודיע לרבים למי קדשה ולפני מי ומי, והבת עודה קטנה היא [נ"א. הוא] עשאה חתיכה דאיסורא, ובמה יוכל הוא להתירה בלא גט, והרי אין כאן שום מיחוש ולא מקום לשבועה זו, ומה לו בדברי האב אם לא בהראותו אמתלאה מפורסמת לעין לעיני השמש, וגם היא לא תועיל אם נחקרו העדים של הקידושין, ואף אם הלכו למדינת הים יש לבעל דין לחלוק באמתלאה, ואע"פ שמצינו [כתובות כ"ב ע"א] מעשה באשה אחת שנתנה אמתלאה לדבריה והאמינוה חכמים, מילתא בעלמ', אבל זה האיש אבי הנערה למה היה אומ' זה לכתחלה, ומי יוכל לקדשה שלא מדעתו, ומה לו לשקר אם לא קדשה לומ' שקדשה, ואם מפני שהוא מתירא מחמיו שלא יתננה לאחר אחר שהגדילה, אדרבא מפני זה יש לחוש כי באמת קדשה לזה הראשון כדי שלא יקדמנו אחר שרצה בו חמיו והוא לא רצה בו כי אם בראשון ולפי' מהר לקדשה בעודה קטנה מיראתו שאם [ימתין] עד שתבגר שמא יכריחנו חמיו להתרצות או יתננה לשני מדעת עצמה, מפני כל זה ראוי להצריכה גט מן הראשון, ואם המעשה כך היה כל טענת היתר אחר אינו מספיק, אבל באיסור עומדת תחת השני, וגם בגיטו של שני אינה ראויה עוד לראשון, שמא יאמרו מחזיר גרושתו הוא לאחר שנשאת לאחר, ולשני גם כן לא יועיל גטו של ראשון לפי שבאיסור באה אצלו, זה תורף דבריו. דוד ב"ר לוי.
השיב הרב ר' יהודה ב"ר קלונימוס הדר בלוניל. אחר שהתורה האמינתו, מי יפקיע האיסור, אם לא כשדברו עמו שיאמר גרשתי את בתי שנאמן גם כן עליו, ואפי' אמ' אחר כן על תנאי קדשתיה ולא נתקיים התנאי, לא גרע מההיא דנפק עלה קלא דאקדשא לבר בי רב [גיטין פ"ט ע"א], ואפי' נתן אמתלאה לדבריו, היאך נאמר אמתלאה במקום שנשבע שקבל הקדושין וקבל נדוי מרב מובהק שנדה כל מי שיקדשנה ויעיד בקדושי שני, ומי הכריחהו לעשות שבועה אם לא כדבריו כן הוא, הלא בעת שרוצה חתנו לקבל קדושי שני קטנה היתה, כפי מה שראיתי בשטר קבלת עדות, ומי יוכל לקדשה בלא דעת האב, שנוכל לומ' שנשבע לשקר וקבל נדוי בעבור שלא יקדשנה אחר, סוף דבר לא מצאתי פתח להתיר. יהודה ב"ר קלונימוס לוניל.
חזרת רבני צרפת אחר שהוברר להם שהותרה בבית דינו של הרב ר' דוד בעל המכתם ובבית דינו של הרב אדני זקני ר' מרדכי נ"ע. מודעת היא זאת לכל חכמי תורתנו כי האשה אשר נשאת ברשות ב"ד ובהתרתם אין להוציאה מבעלה אם לא בעדות ברורה ונכונה שיעידו לאסור גם אם אין לה בנים, אף כי בזו אשתו של האיש משה ב"ר שמואל שיש לו כמה בנים ממנה כאשר שמענו, והרי הותרה בבית דינו של הרב ר' מרדכי וסיעתו בעצת הגדולים, כאשר העיד בכתב ידו ונתקיימה חתימתו לפנינו, גם הרב ר' דוד הסכים עמו כאשר ראינו כתב ידו מקויים, כ"ש שאין להוציאה, ואם יבא בעל דין לחלוק לאסור ולאמור הרי עדות ברורה בפנינו לאסור שמעידה הרי שאמ' אביה קדשתיה בעודה קטנה זמן גדול קודם נישואין של זה משה הנזכר, יש להשיב לו, כי לפי דעתנו אין לחשוב עדות ברורה מכל אותן המעידים לפי ראות עינינו ולפי משמע (עינינו) [אזנינו], כי נחלקה עדותן לשתי כתות, האחת אומרת כי לפני מורנו הרב ר' נתן צעק אביה של זאת האשה על קידושין של ר' משה הנז' ואמ' האב בשבועה שכבר קדשה לאחר בעודה קטנה זה זמן גדול קודם שקדשה זה משה הנזכר, כן לשון כת אחת, והרי אין דברי האב מועילין לאסרה כיון שהיתה גדולה ובוגרת בשעה שאמ' האב דבר זה, כדאי' בקידושין פ' האומר [ס"ד ע"א], והדברים מוכיחים שהיתה גדולה כשצעק האב לפני הרב ואמ' שקדשה בעודה קטנה. אם אמ' הדבור דרך צעקה שהיה צועק על קדושי זה ר' משה שקדשה שלא מדעתו בעצת הזקן אם כן דבר ידוע הוא שהיתה בוגרת (וקודם) [דקודם] לכן לא היתה יכולה להתקדש שלא מדעת אביה, ועל מורנו הרב ר' דוד והרב ר' מרדכי לחקור ולברר את זה, והאחת אומרת שאמ' האב קדשתיה כשהיא קטנה לאחר, וקטנה היתה בשעת הדבור, וזה לא העידו בפירוש כי אם מתוך כלל שנותיה אומרי' כי עתה יש ארבע עשרה שנה או חמש עשרה שנה משעה שאמ' האב קדשתיה, ועכשו בתחלת הגדת עדותן לאסור הרי היא בת חמש ועשרים שנה כך לשונם, והלשון מוכיח שהיתה קטנה בשעת הדבור, ואמת אם כדבריהם כן הוא האב נאמן לאסרה בדבורו שאמ' בעודה קטנה קדשתיה אם היה מחזיק בדבריו בלא חזרה, אבל אם חזר בו אחר כן גם השיאה היא את עצמה למשה הנז' וגם נתן אמתלאה לדבריו כאשר העיד הרב ר' מרדכי הרי נתבטלו דבריו הראשונים, כדאמרי' [כתובות כ"ב ע"א] גבי האשה שאמרה מקודשת אני וחזרה ואמרה כו' אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת, ואף כי זה האיש משה אומ' שרוצה להוכיח על פי שכני המקום לידת אשתו ודירתה שהיתה בת יותר מל' שנים (מאת) [בעת] תחלת עדותן לאסור שהיתה אחר פטירת הרב ר' נתן כפי דבריו, ואם על מה שהעידו שהרב ר' נתן אסר האשה וגם נדה העד שהיה בקידושי זה משה הנזכר, הרי העידו הרב ר' מרדכי וסייעתו כי בעצת הרב ר' נתן הסכים להתיר אם יתברר שנתחבר על שלחן אחד עם זה משה ואכל ושתה עמו לאחר שנשא את אשתו זו כאשר הוגד לנו, וגם הוגד בשם בנו של הרב ר' נתן שלא שמע מעולם שהיה אביו מפקפק בדבר אחר אשר הסכימו הדיינים להתיר האשה לזה משה, והדברים מוכיחים שכך הוא מדהמתינו עדי האיסור להעיד עד לאחר פטירת הרב ר' נתן, ואם ירצה שום אדם להחזיק האיסור מחמת כתבי הראשון שכתבתי כשהייתי דר בקורבויי"ל, אם אסרתי לא אסרתי כי אם לפי העדות אשר או לפי מה שהיה נשמע מדבריהם שהיה בעודה קטנה, וגם כי לא חזר בו האב אחרי כן, וגם כי לא הסכימו בית דינו להתיר, כי אמת ונכון כי מעולם לא שמעתי מענין חזרת האב וישיבת ב"ד אשר ישבו לחקור להתיר האשה עד עתה שבא זה האיש משה לפנינו והביא כתבים חתומים גדולי הארץ ומקיימים החתימות מזה, וצאו וראו בדברי כתבי הראשון כי כדברי כן הוא, והא לכם קצת מדברי הכתב לפי מה שאני זכור, על פי העדות שהעידו החתומים שאמ' אביה קדשתיה בעודה קטנה בשעה שאמ' האב קדשתיה, וגם נתבררו הדברים לפני הרב ר' נתן וגם נדה על הדבר וכו' על כן הסכמנו עם רבני הארץ וכו', ע"כ קצת הלשון, ועתה יבינו המשכילים בלשון כתבי, כי לא אסרתי רק על פי הדברים האלה אסרתי ולא בענין אחר, וגם לא פסקתי איסור כי אם בהסכמת רבני הארץ, יען כי לא נתבררו לפני כל הדברים, ועתה הרי בא לפנינו כתב עדות מרבני הארץ וחכמיה ומהדיינין שהסכימה דעתם להתיר, וכדאי הם לסמוך עליהם לפי שמע אזן ששמעתי שהם אנשי אמת ויראי השם, וראוי לגעור במליזים ועל מוציאי דבה על בנות ישראל שלא במשפט, ויסכר פי דוברי שקר, ושפת אמת תכון לעד, ושלום רב לרבותי' ולכל תופסי התורה כחשקי. פרץ בן הרב ר' אליהו נ"ע.
יען כי זה משה ב"ר שמואל [א]מר לאמר כי רבו המליזים להוציא הלעג על אשתו ועל בניו ואף כי יצא הדבר מלפני הרב ר' דוד והרב ר' מרדכי וסייעתו, גם הוא אומ' כי בא הדבר לפני רבותינו שבברצלונא מורנו הרב ר' שלמה ומורנו הרב ר' אהרן, לכך אם יצא דבר מלכות מלפני הרבנים הנזכרים להחרים ולנדות כל מי אשר יזיד להוציא הדבה והלעג אשר יתרו בו על פי האגרת הזאת אני הצעיר מסכים אחריהם, מלבד משפטי אדוננו המלך והאחים, ואיש על מקומו יבא בשלום. פרץ בן הרב ר' אליהו נ"ע.
על פי הדברים אשר במגילה, כי על פי ב"ד ההיתר עלה, והכחשת האיש וגם כי גולה, וחזר בו ונתן אמתלא, וגלויה היא כי משנאה בא בעלילה, חלילה לאסרה על בעלה, ושלום לכל ישראל כאוותי. יעקב בן הרב ר' מתתיא צ"ח ונעי"ם זלה"ה.
אריה שאג מי לא יירא אשר לו כח וגבורה ועליו הוד המשרה ועמו שרי נהורא בתלמוד במשנה ובמקרא ומי הוא יוסיף לענות סרה לאסור את אשר הותרה על פי ב"ד וחכמי תורה צרות בנפש מרה לא יענה בעת יקרא עד אשר ייטיב מעלליו על פי הגדולים ושומע למוכיחים ינעם. יוסף בן הרב ר' אליהו אליא"ב.
אני הצעיר אין אני גדול כדאי להכניס ראשי בין המחלוקת, כי אנכי תולעת ולא איש עם, והגדולים אשר בארץ ההיא עם, ועמהם ימות חכמה [עי' איוב י"ב ב'], (ומארץ) [ומאת] תולה הארץ על בלימה יגדל שלומם, כחפצי. שניאור בן הרב ר' אהרן תנצב"ה.
ככל אגרת העליונה והתחתונה כן יכון לפני כל יודעי דת ודין, והדבר פשוט מבלי השג יד חרונו כל ראיות הברורות על זאת ורבות הכתובות באגרותיו, אף כי ר"ת פי' בסנהדרין [ח' ע"ב] דעדי איסור (דרישה) [דאשה] צריכין דרישה וחקירה אף כי העידו על הטומאה ואם לא כוונו בחקירות אינם כדאי לאסור, כ"ש להכין בועז ויכין על עמוד קש רק להפטר מצעקת הבחור הזה ר' משה, ושלום כל דייני ישראל. יוסף ב"ר שלמה זלה"ה.
הדבר שהותר בב"ד מומחה, מי יצעה עוד וימחה, מתיא דברי עליו ימחא, כי רבו טעמי ההיתרה, באפס דרישה וחקירה, וגם כי כבר בוגרה בשעת אמירה, כאשר כתבו גדולי הבירה, ועקר הדבר תלוי באמתלאות החזרה, על כן יכון ויאות לגדולי התורה, להשיב האיש לאיתנו, ולנקום חרפתו ועלבונו, ושלום רבותי' ותורתם יגדל כאוות משרתם. יצחק בן הרב ר' אליהו יחינ"ו.
